תוכן שיווקי
בדיקת ERCP היא אחת הפעולות המורכבות בתחום הגסטרו, עם סיכון לא מבוטל לסיבוכים. ועדיין, יש מצבים בהם היא מהווה את הטיפול הרפואי היעיל והרצוי ביותר. מהם, אם כך, מצבים אלה ואיך ניתן למזער את הסיכונים בבדיקה? ד"ר אולגה ברקאי, מומחית בכירה לגסטרואנטרולוגיה המתמחה בביצוע בדיקות ERCP, עם התשובות.
במהלך בדיקת ERCP (בדיקה אנדוסקופית של דרכי המרה והלבלב) מתבצע צנתור של צינור המרה ו/או הלבלב. כמו בכל בדיקה אנדוסקופית אחרת, לא מדובר בניתוח אלא בפעולה שמתבצעת דרך צינור וידאו (אנדוסקופ) שמוחדר דרך הפה לקיבה ובהמשך לתריסריון.
בתריסריון נמצא הפתח המשותף של צינור המרה והלבלב (הנקרא גם פפילה). הפתח הוא זעיר (כ- 2-3 ממ' בלבד) ולא ניתן להכניס דרכו את האנדוסקופ עצמו. לכן, צנתור של הפתח מתבצע על ידי צינורית קטנה (קטטר) שמוחדרת דרך האנדוסקופ לתוך צינור המרה או הלבלב. מפה ניתן להזריק חומר ניגוד דרך הקטטר ישירות לצינור המרה או הלבלב ולראות אותם בשיקוף רנטגן.
צנתור של פתח כה קטן דרך צינור אנדוסקופ ארוך דורשת מיומנות גבוהה. בחלק קטן מהמקרים (עד 5%) לא ניתן כלל להיכנס, ואז יש צורך בפתרון אחר, ופחות רצוי – ניתוח.
באלה מצבים נדרש ERCP? ההתוויה השכיחה ביותר היא נוכחות אבנים בצינור המרה. בניגוד לאבנים בכיס המרה שיגרמו לתסמינים במיעוט האנשים, זליגה של אבנים מהכיס לצינור המרה הופכת את המצב למסוכן הרבה יותר. אבן בצינור המרה גורמת בדרך כלל לכאב קשה, ואף יכולה לגרום לסיבוכים מסכני חיים – כגון דלקת לבלב או זיהום. לכן, יש להוציא אותה במהרה. התוויה שכיחה נוספת הינה חסימת צינור המרה על ידי גידול לבלב. במקרים אלה מתפתחת צהבת עמוקה שגורמת להידרדרות במצב החולה. ב- ERCP ניתן להכניס תומכן (סטנט) לצינור המרה שיבטיח את זרימת המרה למעי למרות נוכחות הגידול. זרימת מרה תקינה היא גם תנאי הכרחי לטיפול כימותרפי. התוויות נוספות ונדירות יותר לביצוע ERCP הינן דלקת לבלב כרונית, היצריות שפירות בצינור המרה, ופגיעה בצינור המרה במהלך ניתוח כריתת כיס מרה. בכל המצבים הללו ERCP יכול לפתור את הבעיה ולמנוע ניתוח.
ומה עם הסיבוכים? אחוז הסיבוכים עומד על כ-10%, אך למזלנו, רוב הסיבוכים הם קלים יחסית וחולפים עם טיפול שמרני תוך ימים ספורים. רק בכ-1% מהנבדקים מתפתח סיבוך קשה בעל השלכות ארוכות טווח.
למה זה קורה?
צינור המרה, וכמובן – הלבלב, עוברים בתוך הלבלב עצמו. פעולות באזור זה עלולות "לגרות" את הלבלב ולהביא לדלקת. פעולות שהרופא מצבע על מנת להוציא אבן, לפתוח היצרות או להכניס תומכן- כרוכות בהרחבת פתח הצינור על ידי סכין חשמלי, בלון ועוד. פעולות אלה עלולות לעתים נדירות לגרום לדימום, נקב במעי וזיהום. בנוסף, ERCP היא פעולה ארוכה יחסית (נמשכת בממוצע כשעה) ודורשת סדציה (טשטוש) עמוק ובחלק מהמקרים גם הרדמה מלאה.
כל זה נשמע אולי מפחיד, אבל סיבוכים ב- ERCP אינם גזירה מהשמיים. יש דרכים למנוע אותם.
הדרך הראשונה והחשובה ביותר- ביצוע ERCP כמוצא אחרון. בשל הסיבוכים הרבים יחסית, לא מקובל לבצע ERCP לצורך אבחנה בלבד. כיום, בעידן הדמייה לא פולשנית מצוינת – כגון CT, MRI ואולטרה סאונד אנדוסקופי (EUS) -ניתן להגיע לאבחנה מדויקת ללא צורך ב- ERCP. בדיקת ERCP שמורה רק למקרים בהם יש צורך בטיפול – הוצאת אבנים, פתיחת הצירויות וכד'.
ההחלטה על ביצוע ERCP צריכה להתקבל על ידי רופא מנוסה המבצע ERCP בעצמו. רק הוא יוכל להחליט האם יש צורך ממשי בביצוע הבדיקה. כאשר הוחלט כבר לצבע את הבדיקה- ניתן למנוע חלק גדול מהסיבוכים על ידי הכנה תרופתית לפני הפעולה, וגם לבצע פעולות תוך כדי ה-ERCP עצמו שיפחיתו את הסיכון לסיבוכים. למשל, הכנסת תומכן זעיר לצינור הלבלב עשויה להפחית עוד יותר את הסיכון לדלקת לבלב, או לדימום שמתפתח אחרי חיתוך פתח צינור המרה.
כל הפעולות הללו הן פעולות מורכבות הדורשות מיומנות גבוהה של המבצע. לא בכדי קיים קשר ישיר ומובהק בין הכשרה וניסיון של הרופא המצבע לבין הצלחה ובטיחות הבדיקה. ERCP היא אחת הפעולות הבודדות ברפואה להן מוקדשת תכנית התמחות שלמה שמבטיחה את מיומנות הרופא ומקנה לו ניסיון רב תוך פרק זמן קצר יחסית.
ולמרות כל הנאמר, 95% אחוז מהמטופלים עוברים את הבדיקה בהצלחה וללא סיבוכים. במקרים כאלה החזרה לשגרה היא מהירה- למעשה, כמו אחרי אנדוסקופיה רגילה.
ומה המטופלים יכולים לעשות כדי להבטיח את ההצלחה של בדיקת ה- ERCP? תדרשו הסבר מפורט למה הבדיקה נחוצה, והאם אפשר להחליף אותה בבדיקה פולשנית פחות. תוודאו שהרופא שמצבע את הבדיקה הוא בעל הכשרה וניסיון מוכחים ותבצעו את הוראותיו לפני ואחרי הפעולה.
בריאות טובה לכולנו.
